השבוע חזרתי מברלין. בטיסה.
אני גם מתיימר לחיות אורח חיים סביבתי.
לרוב האנשים זה לא ניכר, אבל מדובר כאן בקונפליקט קשה.
למה זה קונפליקט קשה? זה דורש הסבר מסויים לרוב הקוראים של הבלוג הזה.
במשקפיים של איכות הסביבה, אני על בסיס יום יומי מנסה לנתח מושג שקרוי “טביעת רגל אקולוגית”. מהי אותה טביעת רגל אקולוגית? על רגל אחת – זו ההשפעה שיש לפעולות שלנו על הסביבה. הנה כמה דוגמאות:
- כשאני משתמש בחשמל, ומממן תחנת כח פחמית – אני בעצם מממן זיהום אוויר שגורם לאסתמה לילדים באזור חדרה.
- כשאני אוכל בשר, ומממן את תעשיית גידול הפרות בארגנטינה – אני גורם לכריתת יערות טרופיים, פליטת מתאן לאוויר, זיהום מקורות מיים מתוקים, ובאופן כללי ניצול לא יעיל של מים, קרקע, ואנרגיית שמש.
- כשאני קונה iPhone – אני מממן כריית מתכות נדירות בעולם השלישי בתהליכים שגורמים לזיהום מקורות מים, שימוש בכמויות גדולות של אנרגיה ממקורות לא מתחדשים, וזליגת רעלים לקרקע מהסוללות של ה iPhone שבעוד 20 שנים הפלסטיק שלהן יתפרק באתר הפסולת הקרוב למקום מגורי.
נסיעות ברכב, חימום המים למקלחת, ועבודה במפעל שמייצר טקסטיל – כולם, יחד עם כל פעילות כלכלית יומיומית של כולנו – מממנים מה שנקרא “עלויות חיצוניות” – שפוגעות בסביבה בצורה זו או אחרת.
אם היינו 100 מיליון איש על כדור הארץ, אז ניחא. נראה שאיכשהו, אולי, עם הרבה מאמץ, הוא יוכל באיזושהי רמה לעמוד באורח החיים המערבי שלנו.
אבל אנחנו בערך 7 מיליארד.
7 מיליארד אנשים שרוצים כולם לחיות באורח חיים מערבי, לטוס לברלין, ולקרוא בלוגים בזמנם החופשי.
צ’רצ’יל בזמנו אמר שהארץ גדולה והיא יכולה להכיל את כולם.
אני כבר לא כל כך בטוח באמירה הזו.
עם טביעת רגל אקולוגית שכזו, אנחנו מכלים את המשאבים של כדור הארץ בקצב חסר תקדים. מכחידים מינים בקצב מסחרר, ולא משאירים לילדים שלנו הרבה ברירות.
זו בעיה.
זו בעיה גדולה מאוד.
זו הכחדה מהירה מאוד שכדור הארץ עובר כרגע, וכנראה שהיא תהיה חמורה יותר מההכחדה שעבר כדור הארץ בתקופת הדינוזאורים.
אפשר לחשוב שאין מה לעשות, הלך עלינו, ואין לנו סיכוי. אז למה אף אחד לא עושה כלום?? למה אנחנו לא עושים עם זה משהו?? איך אנחנו מרשים לאסונות כאלו לקרות??
קל מאוד להתייאש.
הפתרון הוא גם פשוט.
כל אחד ואחד מאיתנו יכול לתת דוגמה אישית – ולהתאבד.
אפילו קמות להן תנועות של הכחדת המין האנושי מרצון.
אבל לא נראה לי שזה יעבוד.
זה גם לא מי יודע מה אופטימי.
ובכל זאת, מה אפשר לעשות??
אז זהו, שיש שם לפתרון.
קוראים לפתרון חיים ברי קיימה.
קיימות, או בלע”ז – Sustainability.
אורח חיים שמשתמש רק במשאבים המתחדשים של כדור הארץ – ושיאפשר למין האנושי לשרוד על כדור הארץ לאורך זמן.
אני באופן אישי עדיין רחוק מאוד מאורח חיים שכזה, אבל אני שואף לשם.
בפוסט הבא אני אסביר קצת על כלל ה 80-20, ואיך איזון פחמן, איכשהו, מתיימר לעזור לי להתקרב לחיים ברי קיימה.
To be continued.
).
