שוחחתי עם יהודה אטלס לפני בערך 15 שנה, ונדהמתי מכמה שהוא חד, ונוקב ואמפתי גם כשהוא מולי וחושב על הרגליים בזמן אמת. איך הוא יודע לפרק את הקישקע של עצמו ושל הקיום האנושי בכלל.

ממש Force of Nature שנחת בעולמנו והצליח לגעת באלגנטיות בכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה הקשרים.

לימים, כשאהובה שמעה שהסייעת בגן עיקמה את האף לגבי איזה ספר על משפחות, הוא מיד הפך לספר החודש אצלנו בבית.

ואיך לא, יהודה אטלס, באבחת טקסט קצר וקולע, הצליח לנרמל כמעט את כל סוגי המשפחות.

ובקלילות כזאת, שבחודשים ובשנים שאחרי, כשנתקלנו במשפחות כאלה בקהילה שסביבנו, הילדים כבר קיבלו אותן עם קצת פחות awkwardness.

בסוף כיתה ב’, כל ילד בכיתה של לילי עשה איזה הומאז’ ל”הילד הזה הוא אני”.

ואיזה הברקות היו שם.

לילי כתבה על זה שהיא שונאת כשהאחים שלה מציקים לה, אבל אז, כשהם לא מציקים לה, היא שונאת גם את זה.

וכמה כיף היה לקרוא בפייסבוק את “והעבד הזה הוא אני”. גאונה.

זכינו שגם ה-LLMים שלנו התחנכו על הכתפיים הענקיות שלך.

יא אללה, יהודה.

ת.נ.צ.ב.ה.